יום אחרי שהשתחררתי מהצבא עברתי לתל אביב. בתוך כמה שבועות כבר היו לי ״הקפה שלי״, ו״חדר הכושר שלי״ ואפילו ספר מצאתי די בקלות. את גאולה, לעומת זאת, לא הצלחתי להחליף.
גאולה היתה הקוסמטיקאית המיתולוגית שלי. היא גרה בגבעת שמואל, לא רחוק מהבית שבו גדלתי. בזמן שלמדתי באוניברסיטה, בשנים שעבדתי בשוק ההייטק התובעני, וגם אחרי שהתחתנתי וילדתי, המשכתי לנסוע אליה פעם בחודש, לרוב בימי שישי.
אישה יפה עם חיוך שובה לב וידי זהב, מאמא טריפוליטאית שניהלה ביד רמה בית שוקק חיים, עם תבשילים על האש וצחוקים בסלון. היא תמיד היתה לבושה בבגדי טריקו נוחים, כי בשביל להגיע לעבודה היא אפילו לא יצאה מהבית. משפחת סרוסי גרה בדירה קטנה בקומה השלישית של בניין שיכונים ישן. החדר הפעיל ביותר בדירה היה ללא ספק החדר של אבישי, הבן שלה. שם היא היתה מקבלת את לקוחותיה, שהיו באות למרוט את השיער המיותר בשעווה שהכינה בעצמה מסוכר.
אהבתי את גאולה. פחות אהבתי את הסרבול שהיה כרוך בנסיעה מחוץ לעיר, ואת הריח של החריימה והבצל המטוגן ממש שנאתי. בנסיעות מתל אביב לגבעת שמואל הייתי חושבת על כמה נוח ויעיל היה אם גאולה היתה מגיעה לתל אביב ליום אחד מרוכז. אני, החברות שלי ושאר הלקוחות הותיקות שלה, היינו יכולות להמשיך ולבוא אליה, רק בלי לצאת מהעיר.
דמיינתי בשבילה חדר נעים עם כל מה שהיא צריכה. היא תוכל להגיע אליו בבוקר, לקבל לקוחות ובסוף היום לחזור הביתה. אולי יהיו שם עוד מטפלות, מישהי לשתות איתה קפה בין הלקוחות, להחליף כמה מילים. מקום שבו היא תוכל להיות גאולה הקוסמטיקאית, בלי עבודות הבית מסביב.
עברו שנים. המשכתי לגור בעיר ולעבוד בהייטק. בינתיים, רעיונות של כלכלה שיתופית התחילו להפוך לחלק מהחיים. אנשים חלקו משרדים, השכירו את הדירות שלהם ואפשרו לאחרים להשתמש במה שלא היה בשימוש כל הזמן. אהבתי את היעילות, הקיימות וההיגיון שבמיזמים שיתופיים. התלהבתי מהאפשרויות שזה פתח למי שלא יכולה או לא רוצה להחזיק הכול בעצמה.
כשניגשתי להקים את COSMOS, גאולה היתה ההשראה שלי. חשבתי עליה כשדמיינתי את חדרי הטיפולים, את המטפלות שיגיעו לעבוד בהם ואת הלקוחות הנאמנות שיבואו אליהן, גם שנים אחרי שיתבגרו ויעזבו את השכונה שבה גדלו.
המחשבה שליוותה אותי בנסיעות לגבעת שמואל הפכה למקום אמיתי בלב תל אביב. מקום בשביל גאולה, ובשביל עוד הרבה נשים, שכל אחת מביאה איתה את הסיפור שלה.